פרשת ויחי

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה. (מח, א)

חולה

מתוך כרך יג, ערך חולה, פרק א

מי מאובן כחולה לענייני ההלכה?

האם מי ששיניו כואבות נחשב כחולה?

מתוך כרך יג של האנציקלופדיה התלמודית, ערך חולה, פרק א

גדרו: מי שתשש כח כל הגוף וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה, הוא חולה, והוא הנקרא - לענין לצוואתו ומתנתו - שכיב מרע (עי' רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח ה"ב וטוש"ע חו"מ רנ ה). וכמו שתירגמו אונקלוס ויונתן בן עוזיאל 'הנה אביך חלה' (כאן) – שכיב מרע. וכן אמרו על חולה: קציר ורמי בערסיה (בבא בתרא קנד א), היינו חולה - שנפשו קצרה מחמת חולייו (ר"ן נדרים מט ב) - ומוטל במטתו (מגיד משנה זכיה ומתנה שם ה"א). וכן מצינו שהנופל למשכב הוא חולה בנוגע לדחיית איסורים (רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש; שו"ע אורח חיים שכח יז), ולבקור-חולים (עי' רמ"א בשו"ע יו"ד שלה ג), ולברכת הודאה של חולה שהבריא (רמב"ן שם ענין הודאה) בניגוד לבריא שהולך על רגליו בשוק (ב"ב שם: מהלך על רגלוהי). וכך כתוב בחולה שהבריא 'אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו' (שמות כא יט), היינו על בורייו (מכילתא שם; אונקלוס שם), שנשען על כחו (רש"י סנהדרין עח ב), ולא יהיה צריך כח אחר להישען עליו (רמב"ם רוצח פ"ד ה"ד). שאם אתה אומר ש"על משענתו" היינו על מקלו, חולה הוא (ל"ב מדות של ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי מדה כו), שאפילו הנוטה למות יכול להלך על משענתו (רמב"ם שם).

ויש שאף מי שרועד מפני חולייו וכשלון כחו נקרא חולה (רמב"ם ביאת מקדש פ"ז הי"ב בנוגע לעבודה במקדש). וכן כשחלה כל גופו ממיחוש, שאף על פי שהוא הולך הרי זה כנופל למשכב (רמ"א בשו"ע או"ח שם בנוגע לאיסורים על פי מגיד משנה שבת פ"ב ה"י) ואפילו החושש באבר אחד ומצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, יש שהוא בכלל חולה (רמ"א שם ג ומגן אברהם ס"ק ג בנוגע לאיסורים, אך לענין שכיב מרע לא הוזכר זה, ומשמע שדוקא בנפל למשכב).

אבל החושש באבר אחד - ואין החולי כולל כל גופו - כגון החושש בראשו או בעיניו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם, הרי הוא כבריא לכל דבריו (רמב"ם ריש זכיה ומתנה; טוש"ע חו"מ רנ ה). וכן החושש במתניו או בשיניו (רמב"ן בתוה"א שם על פי משנה שבת קיא א בנוגע לאיסורי שבת). או בגרונו (שם ע"פ ברכות לו א) וכן מחוסר אבר הרי הוא כבריא (רמב"ם שם; תוס' עבודה זרה ו א ד"ה אתך). וכן מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אינו בכלל חולה (תוה"א שם; שו"ע או"ח שכח א ). ואפילו שכואב לו מאוד אינו נקרא "חולה" אלא "חושש" (תוה"א שם ע"פ ע"ז כח א). ויש שנראה מדבריהם שכשכואב לו מאוד הוא בכלל חולה (עי' ביאור הגר"א סי' שכח סוס"ק א).

החושש בעיניו, יש שהוא בכלל חולה, מפני שיש בו סכנה (רמב”ם שבת פ"ב ה"ד ע"פ עבודה זרה כח ב, והיינו כשיש לו הסימנים שנאמרו שם), והוא כחולי שבכל הגוף (רמ"א בשו"ע יו"ד רסב בענין מילה ע"פ נימוקי יוסף יבמות ריש פ"ח). החושש במעיו הוא חולה (רש"י שבת קלד א ד"ה יבטלו).

יולדת כל שלשים יום יש לה דין חולה (עי' שבת קכט א ורש"י ד"ה כל צרכי), וכן קטן יש לו דין חולה שאין בו סכנה (עי' רמ"א שכח יז בשם ראשונים) וכתב החזון איש (או"ח סי' נט ס"ק ד) שבזמן הזה, שמצוי חלאים בתינוקות, כל שיש ספק שייגרם לו קלקול מעיים וכיוצא, הוא בכלל ספק סכנה.

יש שהזכירו חולה ואין הכוונה לחולה ממש, כגון:

· החולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה (סוכה כה א), שאפילו חש בראשו וחש בעיניו - שאינו בכלל חולה - פטורים (תוספתא סוכה פ"ב וברייתא בגמ' שם כו; רמב"ם סוכה פ"ו ה"ב; טוש"ע או"ח תרמ ג)

· חולה שהוזכר בקטן לענין התענית ביום הכפורים (עי' יומא פב א), הכוונה לכחוש ותשוש כח (רש"י שם), וחלש בטבעו (מאירי שם).

· ההנקה, שנאמר לתינוק חולה עד חמש שנים (טוש"ע יו"ד פא ז על פי תוס' שבת ס א וכתובות ס א), הכוונה לאו דוקא לחולה, אלא כחוש (ש"ך שם ס"ק יט).

· אותה שאמרו על תלמידי חכמים שנקראים חולים (עי' נדרים צט א: מאן חולים רבנן), הכוונה לאו חולים ממש, אלא רבנן אף בבריאותם הם תשושי כח מפני שהתורה מתשת כחם (ר"ן שם).

יש שנקרא חולה במובן זה שאם לא יעשו לו דבר ידוע ייעשה חולה, כגון:

· הכל חולים הם אצל מילה (פסחים סט א), שהכוונה שאם לא ירחצו את הקטן בחמין אינו ראוי למילה (רש"י שם).

· הכל חולים הם אצל הקור, שאם לא יתחממו ייעשו חולים (עי' מרדכי שבת פ"א סי' רנ ושו"ע או"ח רעו ה).

· סתם מניקות חולות הן, אם לא יפחתו ממעשה ידיה ולא יוסיפו לה על מזונות (כתובות סה ב), אף על פי שלא נראה בה חולי (שיטה מקובצת שם).

· הרעב, אם גבר עליו הרעב ביותר ועלול לבוא לידי חולי אם לא יאכל (מור וקציעה או"ח שכח לג). ויש שהרעב והצמא - סתם - הוא בכלל חולה (עי' רמב"ם תפלה פ"ה ה"ב: הרי הן בכלל חולים, אם יש בהם יכולת לכוין יתפללו ואם לאו אל יתפללו וכו', ועי' פיהמ"ש פסחים סופ"ד: חולי הרעב).

· וכן קראו לאדם מעונג ומפונק בשם אסטניס (עי ברכות טז ב, ועוד), שהוא בלשון יון: חולה (ערוך השלם ע' אסתניד; אסתניס)

במצוות: אף על פי שהחולה חייב במצוות כל זמן שאינו אנוס מלעשותן (ריטב"א סוכה כה א), ואף בתלמוד תורה הוא חייב (עי' רמב"ם תלמוד תורה פ"א ה"ח), מצינו כמה מצוות שנתמעט מהן החולה או שהקלו עליו באופן עשייתן:

· חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה (משנה סוכה כה א)

· החולה פטור מלעלות לרגל לירושלים בשלוש הרגלים (משנה חגיגה ב א)

· החולה פטור ממצות קימה והידור, ואינו חייב לעמוד אפילו מפני הנשיא (ר' יוחנן מועד קטן כז ב)

· בהנחת תפילין המצטער בחוליו ואין דעתו מיושבת עליו פטור שמא מתוך הצער יסיח דעתו מהן (בית יוסף או"ח לח ורמ"א בשו"ע שם).

· בקריאת שמע, שאסור לקרוא כשהוא שוכב פרקדון, היינו על גביו או על פניו (ברכות יג ב) - אם הוא חולה, נוטה מעט לצדו וקורא (רמב"ם קריאת שמע פ"ב ה"ב וטוש"ע סג א). והוא הדין בתפילה, שהחולה מתפלל אפילו שוכב על צדו (רמב"ם תפילה פ"ה ה"ב וטוש"ע שם צד ו).

· בהגדת עדות ובחליצה, שמצותן לכתחילה מעומד, הקלו בחולה שעושה אותם מיושב (עי' שו"ע חו"מ יז א ורמ"א אבן העזר קסט יב).

· באכילת מצה הקלו על החולה, שאם אינו יכול לאכול מצה יבשה, שורין לו מצה במים (פסחים מא א והרי"ף שם)

· חולה שמת לו קרוב שחייב להתאבל עליו, אין מודיעים לו, שמא תטרף דעתו עליו; ואם נודע לו, אין קורעים את חלוקו (מועד קטן כו ב; רמב"ם אבל פ"ח ה"ד; טוש"ע יו"ד שלז א)