פרשת כי תצא

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (כד, א)

גירושין

מה נחשב עילה מוצדקת לגירושין?

באיזה מקרים ניתן לכוף את הבעל לתת גט?

מבוסס על הערך: גרושין, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ו

גרושין של רשות. נחלקו תנאים מאיזו סיבה מותר לאדם לגרש את אשתו: בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר כאן: וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו (משנה גיטין צ א), שהם מפרשים עֶרְוַת דָּבָר - או ערוה, או דבר אחר (גמרא שם). הקדיחה תבשילו שאמרו בית הלל הוא משל, והכוונה שאינה משתדלת בצרכי הבית להושיבו על אופניהם, והענין באופן כללי הוא שמסרבת לו ואינה מתנהגת כרצונו (מאירי שם), ופשעה כנגדו (טור אבן העזר קיט). ורבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה ממנה יכול לגרשה, שנאמר כאן: וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו (משנה שם), ומפרש כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר במובן "או", היינו או שלא מצא חן בעיניו, או שמצא בה ערות דבר (גמ' שם). ופסקו הרמב"ם (בפירוש המשניות שם ובגרושין פ"י הכ"א, כפי שפירש הבית יוסף סי' קיט בדעתו) והשולחן ערוך (שם ג) כבית הלל.

אפילו בזיווג ראשון סוברים בית הלל שמגרש אפילו בלא דבר ערוה, אלא שפשעה כנגדו בלבד, אלא שבזיווג ראשון אין ראוי לו למהר לגרשה (רמב"ם שם וטוש"ע שם), שכל המגרש את אשתו הראשונה אפילו המזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' וגו', וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ (מלאכי ב יג-יד. גיטין שם ב ; טור שם). ושנאוי הוא המשלח לפני המקום, שנאמר: כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח (מלאכי שם טז. ר' יוחנן בגיטין שם), שאף על פי שלבית הלל אין כופים אותו שלא להוציא, מכל מקום שנאוי הוא (רש"י שם). ואפילו אם מצא בה דבר ערוה לא ימהר לגרשה עד שיעשה חקירה יפה ויתברר שאמת הדבר (חלקת מחוקק ס"ק ב). אבל בזיווג שני אם הוא שנא אותה ישלחנה, ומפרשים הכתוב: כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח, אם שנאתה שלח (רב יהודה בגיטין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כתבו הר"ן (שו"ת סי' יז) והאגודה (גיטין סי' קסה) והבית יוסף (קיט) והרמ"א (בשו"ע שם ג) שאין הדברים אמורים אלא במגרשה בעל כרחה, אבל במגרש מדעתה אין נדנוד עבירה בגרושין, אף באשתו הראשונה, ומכל מקום אין ראוי למהר לגרשה, אם היא אשתו הראשונה (חלקת מחוקק ס"ק ב; פרי חדש שם), אלא אם כן היא תובעת להתגרש (בית מאיר שם).

אשה רעה בדעותיה, או שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות, מצוה לגרשה, שנאמר: גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן (משלי כב י. רמב"ם שם פ"י הכ"ב ע"פ יבמות סג ב וגיטין צ ב; שו"ע שם ד), ואפילו אם היא אשתו הראשונה (חלקת מחוקק ס"ק ד). רעה בדעותיה היינו שהיא בעלת מריבה, שמקללתו בזמן סעודה, או שמכוונת לצערו ואינה אוכלת עמו (יבמות שם). וכתב הב"ח בדעת הטור שבעלת מריבה לא ימהר לגרשה בזיווג ראשון.

גרושין מחמת איסור. כל אלה שנשואיהם בעבירה, כגון גרושה לכהן או ממזרת לישראל, כופים אותו להוציא (ברייתא ביבמות פה א ושמואל בכתובות עז א; רמב"ם אישות פכ"ד ה"ד; טוש"ע קנד כ), ואפילו אם העבירה מדרבנן, כגון חלוצה לכהן, כופים לגרש (משנה יבמות פד א וברייתא שם וכתובות שם; רמב"ם שם וטוש"ע שם).

וכן אשה שזינתה ברצון תחת בעלה, ובאו עדים והעידו על כך, כופים אותו להוציא (רמב"ם אישות פכ"ד הי"ח). וכן אשת כהן שנאנסה שהיא אסורה עליו, כופים אותו להוציא (רמב"ם שם הכ"ב). ויש מהראשונים שסוברים שאפילו אם זינתה תחת בעלה ברצון, אם אין הבעל רוצה לא יגרשנה, אלא שלא תשמשנו (תוס' זבחים ב ד"ה סתם אשה; תשובת מהר"ם ב"ר ברוך בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתמ; רמ"א בשו"ע קיז א בשם יש אומרים), לפי שהיא מאוסה בעיניו, ואין חוששים שיבא עליה (שו"ת הרשב"א שם; רמ"א שם. ועי' פתחי תשובה שם בשם שו"ת הרדב"ז ובית מאיר שאין לסמוך על זה).

עוברת על דת משה ודת יהודית (עי' גדריהן למעלה פרשת נשא), אף על פי שאין כופים אותו להוציא, מכל מקום מצוה עליו להוציאה (רא"ש ור"ן כתובות פ"ז בשם הראב"ד; טוש"ע קטו ד), והחלקת מחוקק (ס"ק יח) דייק מלשון הר"ן (שם) בשם הרשב"א שהדבר רשות, ואם רצה לקיים אותה אצלו מקיים.

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שחייב להוציאה משום בטול פריה ורביה, נחלקו אמוראים אם כופים אותו להוציא: רב יהודה אמר בשם שמואל שאין כופים, ורב תחליפא אמר בשם שמואל שכופים (כתובות עב א), ופסקו הרמב"ם (אישות פט"ו ה"ז) והטור והשולחן ערוך (קנד י) שכופים להוציא.

גרושין מחמת תביעה. יש שכופים את הבעל לגרש את אשתו, אף על פי שאין שם חיוב גרושין מחמת איסור, אלא מחמת תביעת האשה. ואלו שכופים להוציא: המוכה שחין, ובעל פוליפוס (משנה כתובות עז א), יש מפרשים ריח הפה (תוספתא שם פ"ז וברייתא בגמ' שם ורב אסי שם בשם שמואל), ויש מפרשים ריח האף (רב יהודה אמר שמואל שם ורב אסי בשם ברייתא), והלכה כדברי שניהם (רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם אישות פכ"ה הי"א; טוש"ע קנד א), והמקבץ צואת כלבים (רב יהודה שם בפירוש "מקמץ" במשנה; רמב"ם וטוש"ע שם) והמצרף נחושת והבורסי (משנה שם), והמעבד עורות (רמב"ם שם; טוש"ע שם), בין שהיו כך לפני שנישאו ובין שנהיו כן לאחר שנישאו (משנה שם).

האומר איני זן ואיני מפרנס, נחלקו אמוראים: רב אמר כופים אותו להוציא, ושמואל אמר עד שכופים אותו להוציא כופים אותו לזון (כתבות עז א). אף להלכה נחלקו ראשונים: הרי"ף (שם) והרמב"ם (שם פי"ב ה"ד) והשולחן ערוך (ע ג וקנד ג), ועוד, פסקו שכופים לזון, והרמב"ן והר"ן (שם) בשם בעל הלכות גדולות והרא"ש (שם) והטור (שם) פסקו שכופים להוציא, לפי שהאשה בושה לבוא לבית דין כל פעם לתבוע מזונות ותמות ברעב (רא"ש שם).

עובר על דת, ואפילו מומר, כתבו ההגהות מיימוניות (סוף הלכות אישות בשם מורו) והרמ"א (בשו"ע קנד א) שאין כופים אותו להוציא, שהרי רשע לא מנו חכמים בין אלו שכופים להוציא, לפי שטוב לה לשבת עם בעל כזה מלשבת לבדה. והמרדכי (גיטין סי' תנ) והארחות חיים (ח"ב עמ' 156, הובאו בבית יוסף וברמ"א שם) סוברים שכופים מומר להוציא.

איש הרגיל להכות את אשתו ואינו שומע לדברי בית דין שהתרו בו תחילה, יש אומרים שכופים אותו להוציא (תשובת רבנו שמחה באור זרוע בבא קמא פ"ג סי' קסא; תשובות המיוחסות לרמב"ן סי' קב; רמ"א בדרכי משה שם בשם תשובת בנימין זאב סי' פח ובשו"ע שם ג), ויש סוברים שאין כופים להוציא בשביל זה (בית יוסף שם שאין לסמוך על רבנו שמחה ואור זרוע, ועי' דרכי משה שהשיב עליו).

אשה התובעת גט בטענה שאינה יכולה להיבנות ממנו, אין שומעים לה (טוש"ע שם ו ע"פ יבמות סה ב), לפי שאינה מצווה על פריה ורביה (רב נחמן ביבמות שם). אבל אם באה בטענה שהיא רוצה בן להישען עליו בעת זקנתה, כופים אותו להוציא (יבמות שם; רמב"ם אישות פט"ו ה"י; טוש"ע שם) אם שהתה עמו עשר שנים (רמב"ם וטוש"ע שם, ועי' מגיד משנה שם).

אשה האומרת מאוס עלי בעלי, לדעת הרמב"ם (אישות פי"ד ה"ח) והתוספות (כתובות סג ב ד"ה אבל בשם יש מפרשים) והרא"ש (שם) בשם הרשב"ם כופים אותו לגרשה, שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה, אבל אין הדברים אמורים אלא אם היא נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאוס עליה (תשב"ץ בחוט המשולש ח"ג סי לה בשם הר"ר מאירי והגהות מיימוניות אישות שם בשם תוס'; מאירי שם), שמכירים בו שהוא ראוי להימאס, אבל אם טוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר, אין שומעים לה (מאירי שם לדעת הרמב"ם). אבל רוב הראשונים סוברים שאין כופים אותו להוציא (תוס' שם בשם ר"י ור"ת ושכן כתב רבנו חננאל; ספר הישר לר"ת סי' כד; שו"ת מהר"ם בר"ב דפוס פראג סי' תמב ותמג; רמב"ן כתובות שם; רא"ש שם בשם חכמי אשכנז וצרפת והסכים להם; טוש"ע עז ב, ועוד).[1]

[1] מתוך ע' גרושין, כרך ו, פרקים טו, טז, יז