פרשת משפטים

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו

ע"פ הערך טריפה (בעלי חיים) בכרך כא באנציקלופדיה התלמודית

טרפה בבהמות משמעותה חבלה או חולי מסויימים בבעל החיים, שמחמתם ימותו. רשימת הטריפות ניתנה למשה מסיני, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. קיימים אירועים אחרים שמחמתם עלולים אותם בעלי חיים למות, כגון בהמה שאכלה רעל, אבל אלו אינם נחשבים לטריפה, ובדרך כלל ניתן למהר אל השוחט ו"להציל" את הבהמה ולאפשר את ניצול בשרה לאכילה. הראב"ד מבאר שבהמה מסוכנת אפשר לרפאותה, ואילו טריפה אין לה רפואה כלל.

מחד גיסא, הגאונים והראשונים הוסיפו על רשימת הטריפות ליקויים שלא הוזכרו בתלמוד, ואשר להם היה ברור שהבהמה אינה יכולה לחיות מחמתם. מאידך, הרמב"ם העלה את השאלה, שיש טריפות שניתן לרפאם, ובכל זאת הבהמה נאסרת. הרמב"ם יישב זאת במילים: "אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: על פי התורה אשר יורוך." האחרונים מבארים זאת, שההלכות נקבעו על פי הידע והטבע ששררו ושלטו בתקופת מתן תורה, חיבור המשנה והתלמוד ("אלפיים שנות תורה"). כל מה שנודע ונתחדש בתקופות מאוחרות יותר – אינו משנה להלכה. מכאן ניתן היה להסיק, וכך יש הפוסקים למעשה, שאם נשתנה במשך השנים משהו בגופה של הבהמה (כגון תוספת של אונה לריאה, זו הנקראת "ורדא") – אם תימצא בימינו בהמה שאצלה לא חל שינוי זה (לא יימצא בה "ורדא"), בכל זאת היא תהיה כשרה.

הפסוק אומר: "לכלב תשליכון אותו". יש הרואים בכך המלצה בלבד, וגילוי שטריפה מותרת בהנאה. יש שביארו שהפסוק בא להוסיף, שהאוכל טריפה לא רק שעובר בלא-תעשה, אלא גם בעשה. ויש שכתבו שהנתינה לכלב היא מצוה, ויש להקדימו לכל בעל חיים אחר, ואולי אפילו לאדם (גוי, כמובן). זאת כדי לחנכנו לא להיות כפויי טובה, ואפילו לא כלפי הכלב, ידידו הנאמן של האדם.