פרשת פנחס

"יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (כז, טז)

רש"י: "יפקד ה', כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי וכו'".

ירושה וחזקה בשררה וברבנות

על פי הערך: חזקת שררה, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך יד

חזקת שררה. כל השררות - וכל המנויים (רמב"ם מלכים פ"א ה"ז) - שבקרב ישראל, הזוכה בה זוכה לעצמו ולזרעו, שנאמר במלך: לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז כ. ריטב"א מכות סוף פ"ב בשם הרמב"ן; רמב"ם כלי המקדש פ"ד ה"כ ע"פ ספרי שם פסקא קסב, וכן ברמב"ם מלכים שם), ולא המלכות בלבד, אלא הוא הדין לכל שררה (ריטב"א שם ורמב"ם שם ושם), שנאמר: בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל, כל שהם בקרב ישראל (ספרי שם).

שררה לזמן. נתמנה במינוי לזמן, נראה מדברי הראשונים שאפשר לסלקו ממינויו בתום הזמן (עי' ריטב"א מכות יג א וגינת ורדים יורה דעה כלל ג סי' ז). ואפילו אם לא קבעו להם זמן בפירוש, אלא שהמנהג באותו מקום למנות אנשים על צרכי ציבור לזמן, ובהגיע זמנם יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, כתב הרשב"א (שו"ת ח"ה סי' רפג והובא בסוף ספר כלבו ומשם לבית יוסף אורח חיים סוף סי' נג) שסתמו כפירושם, והמנהג כהלכה הוא. וכן במינוי רב, במקום שיש מנהג למנות רב לזמן קצוב, הרשות בידם (רמ"א שם ע"פ הכלבו, ועי' שו"ת חתם סופר או"ח סי' רה ורו).

ירושת שררה. המלכות ירושה היא (הוריות יא ב; רמב"ם שם ושם) - שעוברת בירושה מהאב לבנו -שאם הוא מת עומד בנו תחתיו (ספרי שם; רמב"ם שם ושם). וכל הקודם בנחלה, קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו (רמב"ם שם ושם). ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות - שהן במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים (החינוך מצוה תצז) - וכל המינויים בישראל, ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם (רמב"ם מלכים שם; החינוך שם). וכן נאמר בכהן גדול: וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו (ויקרא ו טו), מלמד שהבן קודם לכל אדם שבעולם (תורת כהנים צו פ"ה). והוא שיהיה הבן ממלא מקום אביו, בחכמה וביראה (רמב"ם מלכים שם), וכן שנינו: יכול אף על פי שאינו ממלא מקום אביו, תלמוד לומר: וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו (ויקרא טז לב), בזמן שהוא ממלא מקום אביו, ואם אינו ממלא מקום אביו, יבא אחר וישמש תחתיו (תו"כ שמיני שם). היה ממלא מקומו ביראה, אף על פי שאינו ממלא מקומו בחכמה, מעמידים אותו במקום אביו (כתובות קג ב; תוס' מנחות קט ב ד"ה חוניו; רמב"ם שם), ומלמדים אותו (רמב"ם מלכים שם). מלך שהניח בן קטן, משמרים לו את המלוכה, כדרך שעשה יהוידע ליואש (רמב"ם מלכים פ"א ה"ז; החינוך מצוה תצז), וכן בשאר כל המינויים, אם הניח בן קטן, משמרים לו את המינוי עד שיגדל (שו"ת דבר משה ח"א סי' ב; שו"ת זרע אברהם חלק חושן משפט סי' כא).

ברבנות. ברבנות אם יש דין ירושה, נחלקו בדבר: לדעת הריב"ש (סי' רעא) והמבי"ט (ח"ג סי' ר) והמהרש"ך (ח"ג סי' מו) והרמ"א (בשולחן ערוך יורה דעה רמה כב), ועוד, מי שנתמנה לרב בעיר ומת, בנו קודם לכל אדם, אם הוא ממלא מקומו ביראה, אף על פי שאינו ממלא מקומו בחכמה (ריב"ש שם; רמ"א שם), והוא שיהיה חכם קצת (רמ"א שם). וכן עשו מעשה בעיר צפת, שאחר שהסכימו כל בני הקהילה להושיב את הר"מ אלשיך בראש, מנעם ר"ש אלקבץ עד שיגדל בנו של הרב הקודם, וכשנעשה בר מצוה מינוהו במקום אביו, אף על פי שלא היה לו ערך עם הר"מ אלשך, שהיה באותו פרק כבן ששים שנה (תשובת מהר"י אריפול בגינת ורדים יו"ד כלל ג סי' ח), ומכל מקום צריך שיהיה חכם שהגיע להוראה (חקרי לב יו"ד סי' ק). וכן כשהאב הוחזק לדרוש לפני הציבור בנו יורשו, והוא קודם לכל אדם, ואפילו כשהאב חי וצריך עזר, יכול למנות את בנו לעזור לו לדרוש במקומו לפעמים (דברי ריבות סי' סח).

אולם בעל עשרה מאמרות (מאמר חיקור דין ח"ב פי"ט) ומהרשד"ם (יו"ד סי פה) חולקים וסוברים שאין ירושה אלא בשאר מינויים - כגון מינוי של מלך ושל כהונה גדולה ושאר מינויי העיר - אבל מינויי התורה, כגון נשיא ואב בית דין, אינם ירושה, וכמו שאמרו: כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (במדבר כה יג), כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר: זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי (תהלים פט לז), כתר תורה הרי מונח ועומד לכל ישראל, כל מי שירצה ליטול יבא ויטול (עי' יומא עב ב ואבות דרבי נתן פמ"א ורמב"ם תלמוד תורה פ"ג ה"א). וכן מצינו בסנהדרין, כשמת אחד מן הסמוכים, סומכים אחד מן היושבים בשורה הראשונה לפני הסנהדרין, שהם גדולים מכולם (עי' משנה סנהדרין לז א ורש"י ד"ה הוצרכו), ואין בנו של זה שמת יורש את אביו, כיון שיש גדולים ממנו, וכן מצינו בכל הנשיאים שמשמעון הצדיק ועד הלל הזקן שלא נתמנו בנים במקום אביהם, ואפילו אין האחר גדול מהבן אלא קצת, הגדול קודם (תשובת הר"י אריפול בגינת ורדים שם בדעת מהרשד"ם שם, וכן הבין החתם סופר או"ח סי' יב בדעת מהרשד"ם), אבל אם היו שוים, אף לדעה זו הבן קודם (שו"ת שם אריה או"ח סי' ז; אבני נזר יו"ד סי' שיב אות לח).

רב שמת ולא הניח בן, כתבו מוהר"ש (בסוף שו"ת הרמ"א) והבית יצחק (יו"ד ח"ב סי' סט וסי' ע) והברכת רצה (סי' ק וסי' קכג) והאבני נזר (יו"ד סי' שיב) שחתנו יורש רבנותו, לפ שהבת קודמת לשאר יורשים כשאין בן, וחתנו הוא כגופה. הניח בן וחתן, אם הבן ממלא מקום אביו הוא קודם, ואם אינו ממלא מקום אביו, או שאינו רוצה להתמנות, החתן יורש, לפי שכל זמן שלא נתמנה בפועל אינו יורש עדיין, ואין לו אלא זכות להתמנות, וכיון שנסתלק מן המינוי, יורש החתן (אבני נזר שם אות צב ואילך).[1]

[1] מתוך ע' חזקת שררה, כרך יד, פרקים א, ב, ד, ז